2012 במבט לאחור – סיכום שנתי

קוראות וקוראים יקרות ויקרים,

לכל מי שמתעניין בסטטיסטיקות, סיכום שנתי באדיבות וורדפרס, התשתית בה משתמש בלוג זה.

בלי קשר, אני מאחל שנה אזרחית טובה ומשביעה. שנת אתגרים לחך, לעיסות חיוניות וריחניות יתר.

לצפייה בדוח השנתי.

ה'וויבערס' מכפר הס / 'לפתן' בכפר הס

 גם לי, כמו לליברמן, אין שום דבר נגד העדה הפולנית. אני מאוד מעריך את פועלה ובטוח שאלמלא הגיעה, מישהו אחר היה צריך לשבת בחושך. לכן, אם מישהי נפגעה מהכותרת, אני מתנצל בפניה ובפני שאר העדות, שבטח נפגעות מזה שאני מתנצל רק בפני הפולניות. רק נשים ראינו שם, אז בשבוע שכזה, ה'וויבערס' התבקש ('נשים' בלי קונוטוציות, ביידיש בסיסית מבית אבא). עכשיו אחרי שניקינו את השולחן, אפשר להתחיל להעמיס אותו מהבופה העשיר של ארוחת הבוקר ב 'לפתן' בכפר הס. 

המקום הינו קודם כל מעדניה מצויינת, גם אם יקרה למדי. 'הגנבים' מכפס הס הגדרנו אותם השותף ואני, בשיחות סגורות, כאשר רק לשנינו היה ברור במי מדובר. ובכל זאת, כשלא יכולנו לנסוע רחוק, מצאנו את עצמנו יושבים אצלם, פעם אחר פעם, ונהנים מאוכל משובח, וממבט עורג אל עבר הויטרינה, המקררים, המאפים הטריים והאלכוהול. אז גנבים הם לא, רק כאלו שמעריכים את מה שהם מייצרים ומגישים. ואני אפילו לא באמת יודע אם הם פולנים או לא, וזה לא באמת ממש משנה, אבל כשקוראים למקום בשם 'לפתן', צריך להתכונן לגרוע מכל. אז התכוננו, והמצב לא היה גרוע כלל. בפעם זו, למרות קיומה באמצע השבוע (בימי שישי לא פשוט למצוא שם מקום), לקחנו מנה אחת מהבופה, וכדי להעשיר את קוראיו של הבלוג, הזמנו מנה אחת של הקרואסון המקומי, במילויים לא שגרתיים (44 ש"ח).

אתחיל דווקא בקרואסון. הוא היה טרי לכל הדעות, וממולא בשני שלבים – הראשון, כמו כל סנדוויץ' לבית הספר בביצה מקושקשת ופרוסות עגבניה (שכמו רוב העגבניות בעונה זו, לא ממש מלהיבות). השלב השני הבהיר למה הפולנים צריכים לשבת באור דווקא. גבינת פרמז'ן (אנחנו הרגשנו גם גאודה), שנמסה חלקית הודות לחמימות של החביתה, העניקה תחושה לחה של נשיקה צרפתית. הקרואסון עצמו לא היה זוכה בתחרות העלים, ולא מתיימר להיכנס להיכל הפינוקים של 'לה גטרי', אבל הוא היה טרי וטוב. הבופה העשיר של המקום, לא מאפשר לטעום את כולו, למרות שמאוד השתדלנו. להזכירכם, אנחנו רק בבופה ליחיד (56 ש"ח), אז לקחנו את הזמן (מעל שעתיים) והתחלנו בבדיקה. גבינת שמנת עם זיתים היתה להיט בראש, ומשהו כמו לבנה רכה עם שמן זית , היה טעים מאוד אף הוא. ריבועים חתוכים גס של גבינת בקר קשה נאכלה כמו גרעינים במשחק כדורגל. גבינות רכות נוספות, פשוטות יותר לא נוסו, כדי לא להתמלא יתר על המידה. שיני שום קונפי וזיתים שחורים מצומקים השתלבו יפה באווירה וכמוהם חתיכה קטנה של קיש בצל, עם בצק פריך שהתפורר מדי ומילוי טעים, שלא ממש התחבר אליו והחליט להיות עצמאי. ממרחים ביתיים של פסטו בזיליקום מצוין, ממרח עגבניות מיובשות ועוד ועוד. בנוסף היו כמובן פלפלים קלויים, חצילים קלוייים ואפילו פרוסות חצילים מטוגנים והכל טרי, נעים וטוב. למי שרוצה ממש להרגיש באירופה, יש גם פסטרמות שמונחות בצד, ובכלל נראה שבופה הבוקר מורכב באופן חופשי למדי, לפי מצב הרוח של אחראית הויטרינה, וטוב שכך, לפחות בשבילה. לחם מקומי, שנראה כמו בגט, אך טעים פי כמה, הגיע עם סלט טרי של מלפפון, עגבניה וגמבה, שנחתך עבורנו והיה גדול אפילו לשניים. אפילו עלי גפן ממולאים טעימים יש וסלט טונה (לא בדקנו) ובטח שכחתי או פספסתי צלוחיות נוספות שפשוט קצרה ידי מלהגיע.

מיץ תפוזים סחוט (14 ש"ח) היה מעולה, אך מי שעיניו בראשו, והן גם פתוחות בזמן הנסיעה לכפר הס, לא יכול שלא להבין זאת בטבעיות, לאור פרדסי הענק המקיפים את האיזור. האספרסו היה פחות מוצלח, ובנענע של התה היה זבוב, אבל הרי בלי קוריוזים, היינו משתעממים עד מוות, ובחושך כבר ישבנו. לסיכום, כפר הס יוסד ויושב ברובו על-ידי עולים מהעליות השנייה והשלישית ממרכז אירופה, שהפולנים (בתצורה כזו או אחרת, תלוי בכיבוש התקופתי) היו מרכיב מרכזי בהן. אינני יודע אם פולניות מנהלות את המקום, אבל דיוק מרכז אירופאי בהחלט מאפיין אותו. עוגות שמרים טובות במיוחד, קישים מעניינים, גבינות ונקניקים, וגם קפואים לקחת הביתה, לשבת. ואם כבר לשבת, חנות פרחים הצמודה למקום יכולה להשלים את הזר. שבת שלום.

'לפתן' מעדנייה ו'זרים' פרחייה

איפשהו בכפר הס

נפתחו שערי תקווה / "JEM’S מפעל בירה" בפתח תקווה

מוזר ככל שיהיה, קבענו לנו פגישה עסקית לצהריים בפתח תקווה. מדובר באזור תעשייה ותיק, שלמרות שמבני הייטק הולכים ומשתלטים עליו, עדיין מרגיש כמו איזור תעשיה כבדה, עם מסעדות פועלים, מוסכים וסביח אלוהי. את ה'סביח של אלי' היינו פוקדים מדי יום ביומו לפני כמה שנים, כאשר עבדנו בסביבה. אלי עדיין שם, בלי בדיחות מיותרות אבל עם חיוך גדול ומנה גדולה יותר. לפני שלוש שנים, בהמשך הרחוב של אלי, נפתחה מסעדה ובתוכה מבשלת בירה לצריכה עצמית. מאז הם כבר הספיקו לבקבק ולמכור, וטוב שכך. אנחנו החלטנו שאחרי ביקורות חיוביות מתמשכות, נגיע לבחינה אישית ומסודרת, ואפילו הבאנו איתנו חברים מבאר שבע בכדי לאזן.

הבוקר היה לח, אולם לקראת צהריים כבר נרגע הגשם. אנחנו הגענו מרעננה ולא מיפו, וכמובן ללא סוסים, אז היה קשה למצוא חניה ברחוב הראשי. הסתבר לנו, שיש הסדר חניה סודי של המקום עם מגרש הכורכר ממול, כך שיש אפשרות לחנות ללא בעיה וללא תשלום, אם רק תזכרו להחתים את כרטיס החניה ביציאה מהמפעל. ה'מפעל' עצמו מרווח, אך מלא באנשים לצהריים. דודי פח ענקיים במרכז המבשלה, בהם נחה לה הבירה על משכבה בשלום, מספקים את התחושה הראויה שהגעת הביתה.

העסקיות ב- JEM’S מבוססות על 42 ש"ח, אבל אין סיכוי שתעמדו במחיר הזה, ומיד תבינו. אני מגיע ראשון, ומכיוון שמצאתי את עצמי ממתין יותר מדי, לקחתי מרק כדי להתחמם (7 ש"ח). 'מרק היום' התבסס על חומוס. מרק עשיר וקטיפתי, במרקם של חומוס כתוש, מתובל בכמון, כורכום, עלי פטרוזיליה והרבה פלפל שחור. בהחלט התחלה מבטיחה, שגם עוזרת לעבור את החורף בשלום. כאשר הבנתי שהשותף כבר קרוב, הזמנתי שתי עסקיות על בסיס נקניקיות (עוד 8 ש"ח לעסקית). מעבר לבירה, המקום ידוע בזכות נקניקיות טובות בייצור עצמי, ואנחנו, בפרפראזה על הפלסטינאים, לא מחמיצים אף הזדמנות להחמיץ נקניקיות בייצור עצמי. מנה אחת של "ג'מס" – מבוססת על אנטריקוט, כבש וכבד עוף והשניה, "דיאבלו", מבוססת על אנטריקוט וכבש בלבד, אך בתוספת חריפות נעימה במיוחד. הנקניקיות אכן טובות, עסיסיות, ללא שומן מיותר ומתובלות טוב. לכל מי שלא סובל מחריף, מומלץ מאוד ללכת על ה'דיאבלו'. מי שאפילו חריפות מינימלית עושה לו רע, שיבושם לו, ושיתרחק. השירות במקום, לפחות עד לשלב הקינוח היה מקצועי ומדויק, כולל הסברים מפורטים על הטעמים העתידיים להתגלגל על החך. תוספת אחת פוטטוס ושניה סלט ירוק לא היו מרגשות, אבל עמדו בסטנדרטים של ארוחה עסקית טובה. הפוטטוס היו פריכים, ללא הרבה שמן ומתובלים בכבדות. הסלט שהושתת על מגדל עלים ומספר עגבניות שרי, היה טרי, ועם רוטב ויניגרט חביב.

אי אפשר לשבת כאן כמובן ללא בירה, אז לקחנו פעמיים 'שליש' (תוספת 9 ש"ח במקום שתיה קלה). הראשונה היתה פילזנר (PILS), בירה לאגר בסגנון צ'כי, זהובה ובהירה, פרחונית ומרעננת כהגדרת המקום. וכשניה בחרנו בירת חיטה בסגנון בווארי, סמיכה, לא מסוננת ועם מרירות נמוכה, והבירה שלכל הדעות מתאימה ביותר לליווי נקניקיות. תשאלו כל אחד שחזר ממינכן לאחרונה (לא מהאולימפיאדה).

החבר'ה מבאר שבע הגיעו, והאיזון הקדוש נשמר. אחד הלך על שניצל, שהיה דק בעובי של דך נייר, ובגודל של מגש כנאפה והשני לקח תבשיל כדורי בשר וירקות. אכן, מעורר השראה. אני נרגעתי רק אחרי שנזכרתי שאני באיזור התעשייה של פתח תקווה, וזה כנראה מאוד מקובל. שניהם לא השאירו פירור בצלחת, כך שגם הם נהנו מאוד.

באמת שחשבנו לקחת קינוח, אבל ויתרנו אחרי דרמה קצרה. הבאר-שבעי שלנו רצה תה. חורף, נכון? מתי בפעם האחרונה, בקשה קטנה לתה פתחה כזו תיבת פנדורה (למעט במערכון המפורסם של הגשש החיוור)? "אין תה", נאמר לנו בחדות, "יש אספרסו או אמריקנו". טוב, בסדר, לא צריך להתעצבן. ניקח שני אספרסו קצר ואחד ארוך (הבאר-שבעי השני). המלצר הגיע בזריזות, ומעבר לשלושה ספלי קפה, היתה לו על המגש כוס גבוהה, עם עלי נענע ומים שהעלו אדים. "כזה אני רוצה", אמר האורח שלנו, "זה מספיק לי בתור תה". "הא…", אמר המלצר, "זה לא למכירה. זה לבעלים" וניסה להתחמק. תגובתנו הזועמת על ליקוי המאורות בתפיסת שירות הלקוחות, לא נותרה ללא מענה, ולאחר מספר דקות הגיעה אלינו כוס גבוהה, מלאה עלים ומים חמים, תוך הדגשה ברורה שמדובר באירוע חד פעמי, כדי שלא נתרגל.

אם נכיל את האירוע האחרון ("איפוק זה כח"), אפשר לומר שמדובר באחת העסקיות השוות ביותר בין לאורך הירקון. נקניקיות ביתיות טובות, עם בירה ביתית מצוינת ואווירה טובה. בימי ראשון יש אפילו הופעות חיות, וישיבה על הבר יכולה להיות נחמדה אם אתם בעיקר באים לשתות. איזה מזל שיואל לא התייאש ונשאר על הגבעה?

JEM’S Beer Factory, אפילו כשר

מגשימים 15, קרית מטלון, פתח לתקווה

חוזרים לדרורים / 'פיטר הומל' קצביה ומעדניה

חנוכה הוא אכן חג של ניסים. לגבי הימים ההם אני לא ממש יכול לספר, אבל אני פה בשביל הזמן הזה. אז קצת לפני החג, כשמסיבות החנוכה בגני הילדים מתחילות להיערך (מעשה כשפים, כל המסיבות נערכות בימי שישי), מבעד לטיגון הסופגניות, אתה מריח מיד איך נעלמה לך ארוחת הבוקר המסורתית. הפעם, המסיבה התחילה מוקדם, אז אחרי הטקסים והדלקת הנרות הפיקטיבית, נדדנו למקום קרוב בכדי להספיק לחזור הביתה בשלום. המקום אמנם קרוב, אבל תורים מטורפים עשו אותו רחוק יותר מהסיכוי של קדימה להיכנס שוב לכנסת, אז חיפשנו משהו אחר. בזמנו, כשביקרנו בקפה טיטי, הבחנו במעדניה וקצביה סמוכה, שמאז הספיקה להיות גם מעדנית הבית של השותף לחגיגות. החלטנו שנשב שם ונעביר את הזמן עד שנצטרך לחזור. "פיטר המל", הוא שף לשעבר שהחליט לפתוח קצביה ומעדניה. מחוץ למעדניה עומד לו גריל פחמים אמיתי וגדול, וכך מתאפשר לך לבחור נתחים שונים מהמעדניה, לצאת החוצה ולקבלם עשויים במידה הרצויה, וללא תוספת תשלום. ניסים, אמרנו?

חניית הקניון עמוסה לעייפה, ולא פשוט כלל למצוא מקום בשישי לפני הצהריים. לא פלא הדבר, שמעבר לקפה טיטי, ישנה גם גלידת הגורמה, "וניליה", שהיא ללא ספק אחת הטובות בארץ, ועכשיו גם מעדניה/קצביה שמעודדת הגירה נוספת לאיזור. במעדניה עצמה, המעוצבת כנקניק ארוך, עם ויטרינה שמראה את כלל האפשרויות העומדות בפנינו, יש מספיק מקום. אין תפריט כמובן, ואין שירותים, ולנו כאמור לא היה הרבה זמן, אז החלטנו להתחיל עם קצת 'אנטיפסטי' מהויטרינה. מדובר בעצם על מגוון ירקות מיניאטוריים, ממולאים בגבינת שמנת טובה עם שום ושמיר (44 ש"ח). הגיעו פלפלונים בצבעים – אדומים, ירוקים, חלקם מתוקים ואפילו חלפיניו וחריפים. ה'פלפל' הצהוב, שנראה כמו רביולי והרגיש כמו ארטישוק התברר כדלורית ! בכל מקרה, אלו היו ממולאים טובים מאוד, כבושים קלות וחמצמצים במידה. ארטישוק בודד במרכז הצלחת היה מצוין. שני סוגי לחם שהתלוו לפתיחה זו – כפרי עם הפתעות ולבן במרקם בגט-פוקצ'ה משודרג – התגלו כטובים, למרות שאת אחד מהם חממו לרמה של מוות קליני.

מלצרית חביבה וצעירה במיוחד, בררה עבורנו את כל הטעון בירור, והתנהגה בחברותיות מוחצנת. להמשך רצינו לבחון את אזור הגבינות. עשרות גבינות מוצגות לראווה בויטרינה, ואימצנו בחום את הצעתה של המלצרית לתת לשף הבית לברור עבורנו צלחת גבינות (65 ש"ח). לשולחן הגיעה צלחת גדולה עם יותר מעשר גבינות, במרקמים וטעמים שונים, שאילצו אותנו להתאמץ מאוד בכדי לרדת לעמקי טעמן. קיבלנו גבינות בקר, עיזים וכבשים, גבינות קשות, רכות וקשות למחצה, מתוקות, חריפות ונייטרליות. סך הכל מצאנו את עצמנו מרוצים מהעניין. שווה לציין גורגונזולה חריפה במיוחד, קממבר טובה ורכה ומוצרלה בופאלו עשירה, במרקם 'חבלים' מיוחד. כדי שלא נהיה צמאים, לקחנו סיידר ספרדי (יש דבר כזה), עם רמת אלכוהול נמוכה ומתיקות מעודנת, במחיר שווה לכל נפש (31 ש"ח). התפוחים בסיידר הורגשו היטב, ועל הדרך הרווחנו עוד אלטרנטיבה למבעבע אלכוהולי, נוח לאירוח חברים שאוהבים ללכת עם ולהרגיש בלי.

למרות שהרגשנו שאנחנו בלי זמן, דווקא היינו עם, אז אחרי הפסקת מים ארוכה, וספיגה מתמשכת של ריחות הגריל הגדול לידינו, החלטנו גם לבדוק את החלק הארי של המעדניה – נקניקיות. שתי נקניקיות שמנות הגיעו בליווי מאפה טרי. אחת היתה בסדר, ללא הפתעות, ואילו נקניקית הבקר היתה טעימה ושמנונית במידה, מתובלת כהלכה ומבוססת על בשר טוב. גם עשייתן על גריל פחמים אמיתי הוסיפה ניחוח שקשה לעמוד בפניו.

כאמור, חנוכה הוא חג של ניסים. בימים ההם פח שמן שלא היה אמור להספיק ליום אחד, הספיק לטיגון סופגניות לשמונה ימים. את הסיפור שזה היה שמן להדלקת המנורה המציאו כנראה מאוחר יותר. כולנו יודעים מה באמת מעניין את היהודים (בימים ההם ובזמן הזה). הנס שלנו היה, שבאותו פרק זמן, שמספיק בקושי לכריך בתל אביב (אחרי נסיעה, קללות וחניה), הספקנו ליהנות מישיבה נינוחה עם טעימות אורך ורוחב. המעדניה והקצביה של פיטר היא בהחלט אלטרנטיבה טובה לאיזור. כאמור, האפשרות לאכול במקום את המוצרים,  בעיקר אלו הדורשים הכנה על הגריל (אך לא רק), עושה מצב רוח טוב לקראת השבת.

ואחרי כל הסופגניות, אף מילה על קינוח.

פיטר הומל – מעדניה וקצביה

קניון דרורים

הרצל גאה בבנימין / 'נחלת בנימין' בהרצליה

הרבה זמן לא בקרנו בהרצליה, ולא בכדי. ההדר ההרצליאני, שלכאורה מלווה את העיר הזו, נעלם ממנה זה מכבר, בדיוק כמו זה הז'בוטינסקאי ממצודת זאב בירושלים. מסעדות אינספור, חלקן זהרו בעברן הרחוק, אך רובן מוסדות שאפילו ההסתדרות החדשה של עיני, נראית לידן כמו משהו מתחדש. לא נעליב אף אחת באופן אישי, אבל בתור מי שבילה בהרצליה, בשנות התשעים, במסעדותיה החדשניות, אני לא יכול שלא להיות מאוכזב מהרמה הירודה של מוסדות פאר, שלא לדבר על התרבותן של מסעדות המונים שמעבר ליח"צנות לא ממש עומדים בסטדנרטים תל אביביים. אז נכון, 'שגב' שם, ויש עוד כמה מקומות נחמדים, אבל ארוחת בוקר שבאמת שווה לצאת בשבילה מתל אביב, או אפילו שווה לעצור ולא להמשיך להדרדר על דרך נמיר דרומה בכדי להיעצר בנמל, בן יהודה או אחד העם?

בשנים האחרונות החלה פריחה של בתי קפה וביסטרואים בשכונות של הרצליה, ולאו דווקא באיזור התעשיה שלה. 'שביבא' בשכונת שביב ('יד התשעה') זוכה לביקורות חיוביות, אבל אותה נבחן דווקא לעסקית צהריים שנכנסה לאחרונה לתפריט. הפעם בחרנו לבקר ב'הרצליה הירוקה' במקום שנקרא 'נחלת בנימין'. כפי אפשר לדמיין, ולחוש מהפתיחה של הפוסט, הציפיות היו גבוהות בערך כמו מהפריימריס בליכוד. למרות זאת, כבר בכניסה יש תחושה של ביסטרו תל אביבי מוקפד, עם כל הגינונים. השירות מהיר ומיידי, ואחרי שאנחנו מושבים, התפריטים מגיעים בזריזות ומיד השאלה 'מה תשתו'. יפה מאוד, ואפילו סוחטים במקום, אז בכלל התחילו טוב.

תפריט ארוחת הבוקר  – מקצועי וחביב, אבל מצאנו רק שני דברים שיכולים לעניין אותנו. ביצים עלומות  על טוסט עם איולי-שום ותרד חלוט (38 ש"ח) ושקשוקה עם נקניקיות (50 ש"ח), אחרי שוידאנו שני דברים. הראשון, שהשקשוקה אכן שווה וכך הבטיחו לנו. הדבר השני היה להבין את טיבן של הנקניקיות. ניסינו לעקוץ ונעקצנו בחזרה, באמירה ש'הן לא תעשייתיות ולא מסחריות'. כשניסינו להבין קצת יותר לעומק הבנו שיש מישהו שמכין עבורם את הנקניקיות במיוחד, וגם זה בהחלט מעודד ומשמח. נתחיל בטוסטים, שהיו פרוסות חלה עבות, שעליהן הונחו ביצים עלומות טובות מאוד. למרות שהחלבון היה מקומט, כמו הרשימה של קדימה, לאחר שרוב העכברים כבר ברחו מהספינה. המרקם של האיולי היה טוב, והטעם עדין יחסית. התרד נחלט כראוי, ובכלל למרות חוסר האטרקטיביות של לחם עם ביצים, מסתבר שדברים קטנים יכולים להפתיע.

השקשוקה היתה אפילו מעבר למצופה. רוטב סמיך, עשיר, מבעבע ומתובל כהלכה. הביצים היו עשויות במדויק ונתחי הנקניקיות אכן הצדיקו את מיקור החוץ. הדבר היחיד שלא הבנתי הוא – מדוע מגדירים אותה פיקנטית? אם פלפל שחור הינו אינדיקציה לפיקנטיות, אז יש מקום לעדכן קצת את המינוחים. סלט פשוט וטרי ליווה את השקשוקה וגם חלה פשוטה שמתאימה לאירוע.

ויטרינת הקינוחים של המקום, הכריחה אותנו לבדוק כמה דברים (קטנים, באמת קטנים). 'עוגת ביסקוויטים ביתית' (28 ש"ח) היתה הקלאסיקה של המשפט 'טעם של פעם'. שכבות ביסקוויטים פשוטים ורטובים, עם מוס שמנת אוורירי ומתוק ביניהם, ושכבת שוקולד דקה מעל. פסים לא ברורים ומרושלים של רוטב לבן נמרחו מעל ומהצד, והטעם, יותר טוב מפעם. כדי לחזור לעתיד, נגענו בשתי אצבעות שוקולד מיוחדות (8 ש"ח לאצבע), שהזכירו את האצבעות של דיקסי. למרות שלאצבעות עצמן היה טעם טוב, הניסיון להעלות את דיקסי על ראש שמחתנו היה מיותר. כבר במגע הסכין הראשון, הבנו שזה לא, ועוד בטרם דבקה הלשון לחיכנו, זכרנו גם זכרנו.

לסיכום, נחלת בנימין בהרצליה עמדה בהבטחה. איכות חומרי גלם ועשייה מקצועית, יחד עם שירות מדויק מספקים בהחלט חוויה עירונית מתקדמת. מי היה מאמין שצריך להיכנס לשכונות בהרצליה בשביל לממש את החזון. שיקום שכונות גורמה.

נחלת בנימין ,

בני בנימין 10,  הרצליה