מלחמת המעמדות או שוויון בנטל / Seatara ב 'סי אנד סאן' תל אביב

פורסם בתאריך

הבחירות כבר מאחורינו, המהפכה הצליחה, הלפיד מאיר ומעמד הביניים (אנחנו?) יכול להמשיך ולשיר בארוחות הבוקר שלו, לפחות עד שיאושר תקציב המדינה החדש. חשבנו מה כדאי לשיר ביחד עם קהל, ומצאנו את עצמנו באחד המקומות המזוהים ביותר עם מעמד הביניים הישראלי החדש – 'סי אנד סאן' בצפון תל אביב, על שפת הנחל של הים התיכון. מגדלי יוקרה, בלב שום מקום, ועדיין בחניה גובים תשלום על הכורכר – והרבה. לאחר שחוצים לובי ארוך ומצוחצח מגיעים למקום גדול ושקוף, מלא מפה מפה. בכניסה קיבלנו תפריט ואת שעת היציאה המעודכנת שלנו. התפריט במקום חביב ומתחכם, אך ללא הפתעות קולינריות. בין השקשוקה למוזלי אפשר למצוא גם 'בוקר דייגים' שנראה מעניין אבל לא למעמד שלנו, 'פרנ'ץ טוסט' ו'בוקר נגד הזרם' שהוא בדיוק ארוחת בוקר ישראלית, רק בתוספת סלמון מעושן. בדיוק כמו תוצאות הבחירות האחרונות. גם אנחנו שחינו נגד הזרם, ובסוף נמצא את עצמנו מעושנים או סתם על המחבת.

תפריט

כדי לא להיגרר לפרובוקציות, בנינו קואליציה אירופאית-בלקנית, שיכולה להשאיר את כולם מרוצים. "הבוקר של ליאון" (64 ש"ח), עשוי מפילו בולגרי וממולא בגבינות במרקם שבין ריקוטה פטה. הפילו היה בסדר, וגם הגבינות, אולם לא היה במנה הזו שום מעוף שהיה יכול להשיט אותנו על הגלים ממול. עגבניות מרוסקות בטעמי חורף בעייתיים וביצה קשה פשוטה, שבושלה מינימלית והוגשה קר, אפילו קר מדי. טחינה ירוקה טובה וזיתים טובים איזנו את העניין, וגם סלט קצוץ היה מתובל בצורה טובה. דון ליאוןהמנה האירופאית שלנו היתה "אלפרדו בונז'ורנו" (68 ש"ח), שהיתה למעשה וריאציה מעניינת לאגז-בנדיקט המסורתי. בריוש מוקרם עם פטריות שמפיניון, מוצרלה ופרמז'ן, ביצה עלומה ובתור תחליף להולנדייז של חלמון וחמאה, קיבלנו זביון (גם מחלמונים) וכמהין. לנו היה ברור כי בתחרות היצירתיות לשנת 2013, המנה הזו הולכת לקבל ציון גבוה במיוחד, גם אם טעמה לא יהיה להיט גדול. ואכן, להיט הוא לא היה. הבריוש היה בסדר, העלומות עשויות מצוין, הפטריות מורגשות היטב והגבינות מוקרמות כהלכה ועדיין, לא הרגשנו כמו בחופשה בנורמנדי או במילאנו. כל כך קיווינו וציפינו להתרגש ולרגש גם אתכם, אבל בהמשך לחגיגת הדמוקרטיה של השבועות האחרונים, גם כאן אין לכם מה לצפות ליותר מדי. כמה טוב להיות במצב בריאותי שמאפשר גם הזמנת קוקטייל בוקר, שמאשש את האמרה הרוסית הידועה, שבוקר ללא אלכוהול מסמל יום אבוד. אז קאווה בסיסית אחת ו"קיר רויאל" אחד (19 ש"ח), עושים בדיוק את המצופה ומשלימים את האמרה שבוקר עם אלכוהול, הופכים את היום לחופשי ומאושר.בוקר טוב

עם כל האושר הזה, זרמנו לקינוח. המלצרית שלנו, שהיתה חביבה ושמחה למדי, התקשתה להסתיר את אכזבתה, כאשר הודענו לה נחרצות ששוקולד איננו המוצר המועדף עלינו כבסיס לקינוח. אחרי מאמצים מצדה, המליצה לנו על טרטאלט תותים, שאמנם לא נשמע טוב, אבל כשהבנו שיש גם פיסטוק וקצת שוקולד לבן התרצינו ולקחנו גם את הקפה שלנו הפוך. כדי לא לסיים רע כמו אמסלם או אלדד יניב, נגיד שהקפה היה בינוני ומטה, חלש ועשוי ברישול. יצירתיועכשיו לקינוח, שהיה נראה מוזר ושוב הוכיח פרץ יצירתיות, רק שהפעם היא הצליחה קצת יותר. בצק פריך בתור תשתית לא היה פה, כמצופה מטראטלט קלאסי, אלא בצק שקדים אפוי וממולא במחית פיסטוקים. הבצק היה מעניין וטעים, וכל מי שיכול לוותר על פריכות של עוגה, יכול בהחלט ליהנות ממנו. מעליו הונח ברישול מקצועי למדי, קרם סמיך של פטיסייר שחוזק בשוקולד לבן והיה מתקתק וטעים אף הוא. פרוסות תות טרי מאיכות טובה סודרו בתנוחה חופשית, ובכלל נדמה היה לנו שמעצב המנות במקום גם מכיר את האמרה הרוסית שהזכרנו לעיל. סוכריות ג'לי ריבועיות שנחו בין התותים לא השאירו מקום לספק לגבי היד החופשית שניתנת לשף לשלב בין כלל החומרים במטבח.

לסיכום, אפשר בהחלט ליהנות ב Seatara. חומרי גלם טובים, נוף מדהים לים, שירות יעיל, יצירתיות חסרת מעצורים ואווירה שמתאימה עצמה לנצחון הגדול של מעמד ביניים.

Seatara

רוזנבלום הרצל 8,

סי אנד סאן, תל אביב

כשאלברט פגש את איינשטיין / 'Café Albert' ברמת אביב

פורסם בתאריך

רחוב איינשטיין בתל-אביב, ידוע בזכות מיקומו הסמוך לאוניברסיטה. זה כמובן לא מבטיח דבר לגבי איכותו הקולינרית. לראיה, "קפה איינשטיין" הוותיק, ידע ימים טובים יותר, אך מאז שעבר למשכנו החדש בתוך קניון רמת אביב (עדיין באותו הרחוב), יישר קו עם רדידות אקדמית. רמתו הייתה גבוהה, כנראה, בתקופה בהן אוניברסיטה הייתה אוניברסיטה, ולא כל קריה הפכה אוניברסיטה בזכות נאמניה. אבל נדלג בקלילות על חטאי אריאל של ירושלים, ונתמקד בחטאים משמחים יותר, שאפילו בימים חורפיים, יודעים להשיב מעט אביב לתל-אביב.

אלברט החדש, למרות משכנו המפתיע בלב הקניון ברמת אביב, מספק תחושה מיוחדת של מבנה שירד מהשמים והתמקם לו במקום הכי לא צפוי. תורי המתנה הזויים קידמו את פנינו, אבל מוזיקה רגועה של בית קפה צרפתי, הצליחה להאפיל אפילו על ההד הקניוני הקבוע שמזכיר לי תחושת שופינג מאוסה. מלצריות ומלצרים, מעונבים ומחויטים, מבצעים את מלאכתם בסגנון אירופאי מהוקצע וקשה גם להישאר אדיש למראה בר האלכוהול הענק והמרשים, שגם בשעת בוקר מוקדמת מצליח לגרות.מטבח עילי

אז אחרי ההשתאות וההשתהות, בחרנו שני קוקטיילי בוקר (24 ש"ח) בכדי לשכוח לגמרי שאנחנו בקניון. 'ערק אשכולויות' (כך במקור) התגלה כערק עם אשכוליות והיה חד וטוב. כמות אלכוהול מעל המותר ואשכולית שנסחטה מפרי אמיתי, ולא מבקבוק פסטיק. 'בלאדי מרי', בצבע אדום-אדום ללא ההתעללויות, דווח על-ידי הקולגה כמקצועי לא פחות. שני קוקטיילים קלאסיים, ללא גימיקים שמספקים תמורה הולמת. לחמים טובים מאוד ליד חמאה עם מלח גס ושתי ריבות עומק הדריות, עזרו לנו לבחור באופן רגוע מהתפריט.פתיחים

האלברט שלנו נראה צרפתי, אך ניתן כמובן למצוא התאמות ים תיכוניות כמו ארוחות בוקר ישראליות (רגילה או לשומרי משקל) ושקשוקה פיקנטית. אנחנו הלכנו על שאנסונים ולקחנו 'קרוק מאדאם' (58 ש"ח) ו'בנדיקט קלאסי' (62 ש"ח). שתי המנות היו מהטובות שאכלנו אי פעם. ה'בנדיקט' היה מדויק ומקצועי, הקרוב ביותר להוא האולטימטיבי של 'דיקסי'.

בנדיקט מושלםהולנדייז במרקם מושלם, ביצים עלומות לפי הספר ואווז מעושן, בתור תחליף לבייקון, שמעניק משמעות חדשה למונח 'עבודה עברית'. תרד חלוט וקצוץ שהונח מעל הפתיע אף הוא בהימצאותו ובטעמו. למרות שהיינו בטוחים שהבנדיקט נכנס לקטגוריית המנה המנצחת, הבנו שדווקא המאדאם מנהלת את הבית. פרוסות-פרוסות של טוסט מטוגן קלות, גאודה איכותית ועשירה לתפארת, וכתף בקר מעושן, כזה שלא מוצאים בכל סופרמרקט. מעל הכל נחו שתי ביצי עין בפורמט HD, שהעניקו מעבר לחווית צפיה מושלמת, גם עונג קולינרי צרוף.המנה הזוכה

קשה שלא להזכיר גם את הסלט, ה"כאילו" ערבי, שליווה את התענוג הזה. מספר ירקות רגילים, כמו עגבניה, מלפפון, בצל, גזר וצנונית, חתוכים גס, עם מעט לימון, שמן זית עדין, מליחות קלילה, פלפל גרוס ומעט עלי כוסברה מעל. המסקנה העדכנית שלי מהעניין הוא שערבי טוב, הוא דווקא קצוץ גס. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ניגבנו את שאריות הלחם עם המיץ של סלט, שמבחינתי מגדיר מחדש את המושג 'מדינת כל אזרחיה', באופן קצת פחות מאיים.אלף עלים

אם חשבתם שבמטבח העילי של אלברט ניפול בקינוח, תחשבו שוב. אמנם פנינו מזרחה והלכנו על מנה שקיבלה כותרת דו לשונית – 'קרמשניט' ו'מילפוי' (42 ש"ח). בשני המקרים מדובר בשכבות של בצק עלים אפוי, אשר ביניהן מונח קרם כזה או אחר. אנחנו קיבלנו קרם פטיסייר עשיר וקטיפתי, גם אם מתקתק מדי עבורי. בצק העלים היה אפוי בדייקנות רבה ושמר על פריכות וטעם. זכורים לנו מקומות טובים ששאננות באפיה, מעניקה לבצק טעם שרוף משהו, שלא עובר גם עם קפה מצוין שמכינים ליד (כלול במחיר). שאננות שכזו, בדיוק כמו אצל אלו שלא מתכוונים להצביע בבחירות הקרובות, יכולה לדרדר את הגרעון הקולינרי שלנו עמוק יותר מהבור של 39 המיליארדים האבודים, ולהשאיר טעם רע בפה לעוד 4 שנים.קפה

ובאותו הקשר, בדיחה קטנה לסיום שראיתי בחנות נוחות באחת מתחנות התדלוק. כוס קטנה לטיפים ועליה הכיתוב הבא: "שים שקל. גם ככה ביבי יקח לך אותו עוד מעט".  ויתרתי אפילו על הקפה וברחתי לפני שהחזק הזה יבוא.

Café Albert, Grande Cuisine

איינשטיין 40, קניון רמת אביב

תל אביב

קפה הבית / 'אסף ארטיזנל' ברמת השרון

פורסם בתאריך

אחרי אכזבת הלחמים מ'ברדו' בנתניה, החלטנו להירגע במקום בטוח. קלאסיקה של בית קפה, הפעיל שנים רבות, והיה מקום מפגש חברתי קבוע, בימים ההם כשגרנו ברמת השרון. בתחילת שנות האלפיים היה שם קינוח שאפילו זכה להיכלל ברשימת חמשת הקינוחים הטובים בארץ. לא שמישהו באמת בדק, אבל היה נחמד לאשרר את זה כל פעם מחדש, ליד הקפה או בסיום של ארוחה עסקית. הגענו והמתנו קצת בתור, שמש נעימה ובסוף מצאנו את עצמנו ישובים במקום טוב באמצע.קלאסיקה

התפריט מוכר וטוב, קלאסי ומגוון עם ארוחת בוקר ישראלית, בלינצ'סים מעניינים, טוסט שיכול להיות אור לגויים, כריכים ושקשוקה. התלבטנו לא מעט, והלכנו על בלינצ'ס פטה ותרד (37 ש"ח) ושקשוקה עם צ'וריסוס (44 ש"ח). נתחיל דווקא בשקשוקה עם הצ'וריסוס, שהיתה לא רעה כלל, לפחות לדעתו של אחד מאיתנו.

טובה, אבל צ'וריסוס זה לא

 מגוון ירקות שבושלו ארוכות, ביצים שעשויות לפי הספר ותיבול מעורר עם קימל וכמון. לעומת זאת, לא אהבנו את הספין של הגברת לוסי, שהצטרפה אלינו לשקשוקה, למרות השם הדרום-אמריקאי שעיטר אותה. לנו היא הרגישה ונראתה כמו אחת שיצאה מהסופר עם הטרנינג איתו הלכה לישון, אז השארנו אותה במחבת. לחם ארטיזנלי שליווה את השקשוקה, עמד בציפיות הגבוהות, והיה טרי וטוב. מה שהטריד עוד יותר מהתפוררות גוש המרכז-שמאל, זה הסלט שהוגש לנו, שנחתך שעות רבות קדם לכן, לפני שהגברת הלכה למכולת להביא את הנקניקייה.

מנה מנצחת

ולבשורות המשמחות – הבלינצ'ס היה מיוחד במינו. מרקם שמרקד בין מלוואח תימני לבריק (פילו) טוניסאי, אך בפריכות מינימליסטית ביותר של אומלט צרפתי. גבינת פטה רכה ועשירה, מלווה בעלי תרד טריים וחלוטים היטב, שאיזנו ברעננות חלקה את המליחות הגרגירית של הגבינה.

נוטף פז ובדולח

 ביצי עין נוזלית, שהוחבאו בין עלי הבלינצ'ס הפתיעו במרקם מושלם, במרחק נגיעה וגם לאחריה. אותי זה החזיר שנים אחורה, לאותו הבריק שהוכן מעלי פילו ביתיים, שיוצא משמן עמוק ומקפל בתוכו ביצה עשויה למחצה, וכבר בנגיסה הראשונה נוטף פז ונוטף בדולח.

נוסטלגיה שכזו חייבה אותנו לבחור את הקינוח הטוב של כל הזמנים – "משולש לולו" (34 ש"ח). נתחיל בתיאור המרכיבים, רק כדי שתנסו להתחיל להבין על מה מדובר כאן. מוס שוקולד חלב עם קראנץ' אגוזים, טופי קרמל, קרם מוקה ואגוזי לוז. הכל בשכבות יפיפיות ומכוסות בגנאש שוקולד. היה מתבקש להשתפך על העבר, להגיד שמעולם לא הרגשנו כך, וחזרנו למחוזות ילדותנו וכו'. אז זהו שלא. הקינוח מצוין, טעים להפליא ומדויק. זה אנחנו שהשתנינו. התבגרנו. לא מספיק לעשות משהו מצוין ומתוק. צריך גם להתחדש, ובמבחן של התתחדשות המשולש הזה חדש כמו משולש ברמודה. ועדיין – למי שלא טעם מהמשולש, אנחנו אמנם מאחלים לאסף שנים רבות של ארטיזנליות, אבל לפני שמסיבה כלשהי הלולו ייעלם, מומלץ לרוץ ולנסות. קולולולו.קולולולולו

הדברים שלא צריך לחדש הם הקפה והשירות. מקיאטו כפול היה חזק וקטיפתי והפוך קטן היה טוב לא פחות. גם השירות במקום, מבוצע בצורה טובה שלא מביישת את המנות שמוגשות בו.

אסף ארטיזנל

התומר 28, נווה מגן

רמת השרון

לחם לחם בוא / 'ברדו בית לחם וקפה' בנתניה

פורסם בתאריך

לא עיר נידחת, לא איזור מפוקפק, נתניה מתפתחת בצעדי ענק. איזור התעשיה של פולג  מספק גם הבלחות קולינריות מעבר לרשתות הבורגר-קניון והסושי-במבה. את 'ברדו' (מעין חברמניות ישראלית על מילה באנגלית),  אנחנו מכירים מזה תקופה, ואפילו מוקירים את פועלם מתחום הבולונז'רי. לטעמי, בוקר גשום, בו לא רואים ממטר, עדיף להעביר במרחק של חצי מטר מהבית, וברדו אכן שם. לא הזמנו מקום, ולא הבנו עד כמה התמזל מזלנו, שהגענו מוקדם, כי  מאוחר יותר  העניינים התחממו.

המקום מעוצב כבולונז'רי צרפתי, עם מאפים ריחניים מכל עבר והמון שולחנות ערוכים לקהל רב. האקוסטיקה לא משהו, וכאשר מכשיר חיתוך הלחם מרעיש כמו מערבל בטון בפעולה,  לא כדאי לנסות להעביר מסר חינוכי . אנחנו בכל מקרה מעיינים בתפריט ומגלים מגוון רחב, גם אם סטנדרטי למדי, מלא בהגיגים מקומיים.שקשוקה עם חצילים. מה לא ברור?  'שקשוקה חצילים' (42 ש"ח) – עניינה אותי כרגיל, ולשאלתי המוזרה 'למה הכוונה?' קיבלתי תשובה מקסימה, שלא הייתה מביישת ילדה בשמלה אדומה ושתי צמות – 'זה שקשוקה עם חצילים'. איך לא חשבתי על זה קודם?! אז הזמנתי. ולמרבה הפלא הגיעה באמת שקשוקה ועליה הונחו מספר פרוסות חציל אפויות. השירות במקום לא התאפיין ביעילות יתר, אבל כשכבר שואלים על מנות היינו מצפים להתמקד בתיאור המנה ולא בהסברים בהבנת הנקרא. השקשוקה היתה חסרת טעם, בלי מעוף ובלי חשק, החצילים שהיו אמורים לשדרג אותה, הרגישו כנראה ממש רע, והביצים התקשו מרוב בושה. ביקשתי שהשקשוקה תהיה חריפה, אך לא הסכימו בטענה הניצחת שחריף הוא דבר סובייקטיבי ולכן הם מעדיפים לא להסתכן. 'חריף בצד' הבטיחו, וגם את זה שכחו. הם הצליחו בדבר אחד בשקשוקה הזו, והוא – לארגן לעצמם לטעום ממנה לאחר שאני מסיים להתאכזב.

מכיוון שהתפריט היה לא מעניין בעליל, ניסינו ללכת על כריך כלשהו. מגוון העדות רחב – עיראקי, טוניסאי ועוד, והכל בלחם פרנה מרוקאי. אני מאמין שהשילוב מרוקאי-טוניסאי הוא המוצלח ביותר (מנסיון אישי) , ולכן הלכנו על הסנדוויץ הטוניסאי (36 ש"ח), שהיה כאמור בתוך לחם מרוקאי מה קוראים אותו 'פרנה'. קשה להאמין שהביאו חלוקי נחל לנתניה בשביל לאפות אותו. הלחם היה אמנם טרי ואפילו טעים, אבל אין טעם לקרוא לו לחם פרנה, כאשר ג'בטה משודרגת היא תיאור מדויק ופשוט יותר. המילוי כלל ביצה קשה, סלט ולימון כבוש והיה בסדר גמור בשביל כריך. ועדיין – לא משהו שיוצאים מהבית בגשם בשבילו.ג'בטה פרנה

למרבה הצער הזמנו גם קינוח. 'כוכב לבן' (32 ש"ח) קוראים לו, אבל שלג דאשתקד התאים לו יותר. קינוח שאמור להיות נימוח, מתקתק וקרמי היה קשה, צמיגי, ג'לטיני ומה לא חוץ מטעים. באמת חבל.לא... גם הקפה היה מאכזב ביותר ברמתו, ובוודאי לא עמד בציפיות של 'בית לחם וקפה'. לא היו ברורים לנו כלל ועיקר , השולחנות העמוסים, התורים הארוכים שהשתרכו, ואפילו מכות על מקום בתור בין שני ממתינים, משל היינו בכניסה למועדון נוער רווי אלכוהול. אנחנו זכרנו איכות גבוהה יותר, ואולי צריך להתמקד בלחמים ולא לחשוב שארוחות בוקר עושים דרך אגב, אחרי האפיה. בולונז'רי – אחלה. לא יותר.

ברדו,

הבונים 12, איזור התעשיה פולג

נתניה

2012 במבט לאחור – סיכום שנתי

פורסם בתאריך

קוראות וקוראים יקרות ויקרים,

לכל מי שמתעניין בסטטיסטיקות, סיכום שנתי באדיבות וורדפרס, התשתית בה משתמש בלוג זה.

בלי קשר, אני מאחל שנה אזרחית טובה ומשביעה. שנת אתגרים לחך, לעיסות חיוניות וריחניות יתר.

לצפייה בדוח השנתי.

ה'וויבערס' מכפר הס / 'לפתן' בכפר הס

פורסם בתאריך

 גם לי, כמו לליברמן, אין שום דבר נגד העדה הפולנית. אני מאוד מעריך את פועלה ובטוח שאלמלא הגיעה, מישהו אחר היה צריך לשבת בחושך. לכן, אם מישהי נפגעה מהכותרת, אני מתנצל בפניה ובפני שאר העדות, שבטח נפגעות מזה שאני מתנצל רק בפני הפולניות. רק נשים ראינו שם, אז בשבוע שכזה, ה'וויבערס' התבקש ('נשים' בלי קונוטוציות, ביידיש בסיסית מבית אבא). עכשיו אחרי שניקינו את השולחן, אפשר להתחיל להעמיס אותו מהבופה העשיר של ארוחת הבוקר ב 'לפתן' בכפר הס. 
IMG_3589

המקום הינו קודם כל מעדניה מצויינת, גם אם יקרה למדי. 'הגנבים' מכפס הס הגדרנו אותם השותף ואני, בשיחות סגורות, כאשר רק לשנינו היה ברור במי מדובר. ובכל זאת, כשלא יכולנו לנסוע רחוק, מצאנו את עצמנו יושבים אצלם, פעם אחר פעם, ונהנים מאוכל משובח, וממבט עורג אל עבר הויטרינה, המקררים, המאפים הטריים והאלכוהול. אז גנבים הם לא, רק כאלו שמעריכים את מה שהם מייצרים ומגישים. ואני אפילו לא באמת יודע אם הם פולנים או לא, וזה לא באמת ממש משנה, אבל כשקוראים למקום בשם 'לפתן', צריך להתכונן לגרוע מכל. אז התכוננו, והמצב לא היה גרוע כלל. בפעם זו, למרות קיומה באמצע השבוע (בימי שישי לא פשוט למצוא שם מקום), לקחנו מנה אחת מהבופה, וכדי להעשיר את קוראיו של הבלוג, הזמנו מנה אחת של הקרואסון המקומי, במילויים לא שגרתיים (44 ש"ח).קרואסון מיוחד

אתחיל דווקא בקרואסון. הוא היה טרי לכל הדעות, וממולא בשני שלבים – הראשון, כמו כל סנדוויץ' לבית הספר בביצה מקושקשת ופרוסות עגבניה (שכמו רוב העגבניות בעונה זו, לא ממש מלהיבות). השלב השני הבהיר למה הפולנים צריכים לשבת באור דווקא. גבינת פרמז'ן (אנחנו הרגשנו גם גאודה), שנמסה חלקית הודות לחמימות של החביתה, העניקה תחושה לחה של נשיקה צרפתית. הקרואסון עצמו לא היה זוכה בתחרות העלים, ולא מתיימר להיכנס להיכל הפינוקים של 'לה גטרי', אבל הוא היה טרי וטוב. הבופה העשיר של המקום, לא מאפשר לטעום את כולו, למרות שמאוד השתדלנו. להזכירכם, אנחנו רק בבופה ליחיד (56 ש"ח), אז לקחנו את הזמן (מעל שעתיים) והתחלנו בבדיקה. גבינת שמנת עם זיתים היתה להיט בראש, ומשהו כמו לבנה רכה עם שמן זית , היה טעים מאוד אף הוא. ריבועים חתוכים גס של גבינת בקר קשה נאכלה כמו גרעינים במשחק כדורגל. מימיןגבינות רכות נוספות, פשוטות יותר לא נוסו, כדי לא להתמלא יתר על המידה. שיני שום קונפי וזיתים שחורים מצומקים השתלבו יפה באווירה וכמוהם חתיכה קטנה של קיש בצל, עם בצק פריך שהתפורר מדי ומילוי טעים, שלא ממש התחבר אליו והחליט להיות עצמאי. ממרחים ביתיים של פסטו בזיליקום מצוין, ממרח עגבניות מיובשות ועוד ועוד. בנוסף היו כמובן פלפלים קלויים, חצילים קלוייים ואפילו פרוסות חצילים מטוגנים והכל טרי, נעים וטוב.ומשמאל למי שרוצה ממש להרגיש באירופה, יש גם פסטרמות שמונחות בצד, ובכלל נראה שבופה הבוקר מורכב באופן חופשי למדי, לפי מצב הרוח של אחראית הויטרינה, וטוב שכך, לפחות בשבילה. לחם מקומי, שנראה כמו בגט, אך טעים פי כמה, הגיע עם סלט טרי של מלפפון, עגבניה וגמבה, שנחתך עבורנו והיה גדול אפילו לשניים. אפילו עלי גפן ממולאים טעימים יש וסלט טונה (לא בדקנו) ובטח שכחתי או פספסתי צלוחיות נוספות שפשוט קצרה ידי מלהגיע.כמובגט

מיץ תפוזים סחוט (14 ש"ח) היה מעולה, אך מי שעיניו בראשו, והן גם פתוחות בזמן הנסיעה לכפר הס, לא יכול שלא להבין זאת בטבעיות, לאור פרדסי הענק המקיפים את האיזור. האספרסו היה פחות מוצלח, ובנענע של התה היה זבוב, אבל הרי בלי קוריוזים, היינו משתעממים עד מוות, ובחושך כבר ישבנו. לסיכום, כפר הס יוסד ויושב ברובו על-ידי עולים מהעליות השנייה והשלישית ממרכז אירופה, שהפולנים (בתצורה כזו או אחרת, תלוי בכיבוש התקופתי) היו מרכיב מרכזי בהן. אינני יודע אם פולניות מנהלות את המקום, אבל דיוק מרכז אירופאי בהחלט מאפיין אותו. עוגות שמרים טובות במיוחד, קישים מעניינים, גבינות ונקניקים, וגם קפואים לקחת הביתה, לשבת. ואם כבר לשבת, חנות פרחים הצמודה למקום יכולה להשלים את הזר. שבת שלום.יפה, הא?

'לפתן' מעדנייה ו'זרים' פרחייה

איפשהו בכפר הס

נפתחו שערי תקווה / "JEM’S מפעל בירה" בפתח תקווה

פורסם בתאריך

מוזר ככל שיהיה, קבענו לנו פגישה עסקית לצהריים בפתח תקווה. מדובר באזור תעשייה ותיק, שלמרות שמבני הייטק הולכים ומשתלטים עליו, עדיין מרגיש כמו איזור תעשיה כבדה, עם מסעדות פועלים, מוסכים וסביח אלוהי. את ה'סביח של אלי' היינו פוקדים מדי יום ביומו לפני כמה שנים, כאשר עבדנו בסביבה. אלי עדיין שם, בלי בדיחות מיותרות אבל עם חיוך גדול ומנה גדולה יותר. לפני שלוש שנים, בהמשך הרחוב של אלי, נפתחה מסעדה ובתוכה מבשלת בירה לצריכה עצמית. מאז הם כבר הספיקו לבקבק ולמכור, וטוב שכך. אנחנו החלטנו שאחרי ביקורות חיוביות מתמשכות, נגיע לבחינה אישית ומסודרת, ואפילו הבאנו איתנו חברים מבאר שבע בכדי לאזן.

הבוקר היה לח, אולם לקראת צהריים כבר נרגע הגשם. אנחנו הגענו מרעננה ולא מיפו, וכמובן ללא סוסים, אז היה קשה למצוא חניה ברחוב הראשי. הסתבר לנו, שיש הסדר חניה סודי של המקום עם מגרש הכורכר ממול, כך שיש אפשרות לחנות ללא בעיה וללא תשלום, אם רק תזכרו להחתים את כרטיס החניה ביציאה מהמפעל. ה'מפעל' עצמו מרווח, אך מלא באנשים לצהריים. דודי פח ענקיים במרכז המבשלה, בהם נחה לה הבירה על משכבה בשלום, מספקים את התחושה הראויה שהגעת הביתה.

העסקיות ב- JEM’S מבוססות על 42 ש"ח, אבל אין סיכוי שתעמדו במחיר הזה, ומיד תבינו. אני מגיע ראשון, ומכיוון שמצאתי את עצמי ממתין יותר מדי, לקחתי מרק כדי להתחמם (7 ש"ח). 'מרק היום' התבסס על חומוס. מרק עשיר וקטיפתי, במרקם של חומוס כתוש, מתובל בכמון, כורכום, עלי פטרוזיליה והרבה פלפל שחור.חומוס בלי פיתה בהחלט התחלה מבטיחה, שגם עוזרת לעבור את החורף בשלום. כאשר הבנתי שהשותף כבר קרוב, הזמנתי שתי עסקיות על בסיס נקניקיות (עוד 8 ש"ח לעסקית). מעבר לבירה, המקום ידוע בזכות נקניקיות טובות בייצור עצמי, ואנחנו, בפרפראזה על הפלסטינאים, לא מחמיצים אף הזדמנות להחמיץ נקניקיות בייצור עצמי. מנה אחת של "ג'מס" – מבוססת על אנטריקוט, כבש וכבד עוף והשניה, "דיאבלו", מבוססת על אנטריקוט וכבש בלבד, אך בתוספת חריפות נעימה במיוחד. הנקניקיות אכן טובות, עסיסיות, ללא שומן מיותר ומתובלות טוב. לכל מי שלא סובל מחריף, מומלץ מאוד ללכת על ה'דיאבלו'. מי שאפילו חריפות מינימלית עושה לו רע, שיבושם לו, ושיתרחק. השירות במקום, לפחות עד לשלב הקינוח היה מקצועי ומדויק, כולל הסברים מפורטים על הטעמים העתידיים להתגלגל על החך. תוספת אחת פוטטוס ושניה סלט ירוק לא היו מרגשות, אבל עמדו בסטנדרטים של ארוחה עסקית טובה. הפוטטוס היו פריכים, ללא הרבה שמן ומתובלים בכבדות. הסלט שהושתת על מגדל עלים ומספר עגבניות שרי, היה טרי, ועם רוטב ויניגרט חביב.עדיף חריף

אי אפשר לשבת כאן כמובן ללא בירה, אז לקחנו פעמיים 'שליש' (תוספת 9 ש"ח במקום שתיה קלה). הראשונה היתה פילזנר (PILS), בירה לאגר בסגנון צ'כי, זהובה ובהירה, פרחונית ומרעננת כהגדרת המקום. וכשניה בחרנו בירת חיטה בסגנון בווארי, סמיכה, לא מסוננת ועם מרירות נמוכה, והבירה שלכל הדעות מתאימה ביותר לליווי נקניקיות. תשאלו כל אחד שחזר ממינכן לאחרונה (לא מהאולימפיאדה).IMG_3374

החבר'ה מבאר שבע הגיעו, והאיזון הקדוש נשמר. אחד הלך על שניצל, שהיה דק בעובי של דך נייר, ובגודל של מגש כנאפה והשני לקח תבשיל כדורי בשר וירקות. אכן, מעורר השראה. אני נרגעתי רק אחרי שנזכרתי שאני באיזור התעשייה של פתח תקווה, וזה כנראה מאוד מקובל. שניהם לא השאירו פירור בצלחת, כך שגם הם נהנו מאוד.

באמת שחשבנו לקחת קינוח, אבל ויתרנו אחרי דרמה קצרה. הבאר-שבעי שלנו רצה תה. חורף, נכון? מתי בפעם האחרונה, בקשה קטנה לתה פתחה כזו תיבת פנדורה (למעט במערכון המפורסם של הגשש החיוור)? "אין תה", נאמר לנו בחדות, "יש אספרסו או אמריקנו". טוב, בסדר, לא צריך להתעצבן. ניקח שני אספרסו קצר ואחד ארוך (הבאר-שבעי השני). המלצר הגיע בזריזות, ומעבר לשלושה ספלי קפה, היתה לו על המגש כוס גבוהה, עם עלי נענע ומים שהעלו אדים. "כזה אני רוצה", אמר האורח שלנו, "זה מספיק לי בתור תה". "הא…", אמר המלצר, "זה לא למכירה. זה לבעלים" וניסה להתחמק. תגובתנו הזועמת על ליקוי המאורות בתפיסת שירות הלקוחות, לא נותרה ללא מענה, ולאחר מספר דקות הגיעה אלינו כוס גבוהה, מלאה עלים ומים חמים, תוך הדגשה ברורה שמדובר באירוע חד פעמי, כדי שלא נתרגל.

אם נכיל את האירוע האחרון ("איפוק זה כח"), אפשר לומר שמדובר באחת העסקיות השוות ביותר בין לאורך הירקון. נקניקיות ביתיות טובות, עם בירה ביתית מצוינת ואווירה טובה. בימי ראשון יש אפילו הופעות חיות, וישיבה על הבר יכולה להיות נחמדה אם אתם בעיקר באים לשתות. איזה מזל שיואל לא התייאש ונשאר על הגבעה?

JEM’S Beer Factory, אפילו כשר

מגשימים 15, קרית מטלון, פתח לתקווה

%d בלוגרים אהבו את זה: